אני בוחרת לחיות את חיי במינימום עימותים. זה לא שאין לי כאלה, אני פשוט ישר מפרקת הכל לגורמים והופכת עימות לדיון. זה נכון לגבי אנשים ולגבי העולם. אני קצת קונטרול פריק, קשה לי כשאני נתקלת בסיטואציות שאין לי עליהן השפעה, שאני לא יכולה להתאים אותן לצרכי.
זה גורם לי לאי שקט ואני מזכירה לעצמי ילד בבית הספר ששכח את הריטלין שלו בבית. אני הולכת לחדר ולא זוכרת למה, נכנסת למקלחת ושוכחת את המגבת, מחממת מחבת ונזכרת בה רק כשריח שרוף מתפשט בבית, מכינה לעצמי קפה ומגלה כוס עם קפה קר מחכה לי חצי שעה לאחר מכן.
ובתוך כל זה אני נזכרת איך פעם, כשעוד רציתי "להתחלף", הייתי פונה לכאב בזמנים כאלה. אלו היו הימים הכי כואבים שלי. השקט שלאחר הכאב תמיד נתן לי כמה שעות בהן לא זכרתי שטחנות רוח נלחמות בי. ואני לא שם, זאת לא הזמנה. אבל כן עובר לי בראש שחבל לי שאני לא רוצה בכך. זה היה יכול להיות כל כך פשוט.
לפני 8 שנים. 14 בדצמבר 2015 בשעה 11:34