half-way contempt

שש בבוקר ואתה מתעורר מצליל ההודעה ששלחתי לך, חצי שעה לאחר מכן אתה כבר מחוץ לבית שלי, ממתין עם הדלת של האוטו פתוחה ושתי כוסות קפה. את הדרך אנחנו עושים בשקט, ממוקדים בקפה. כשאתה מחנה את האוטו אני יוצאת ועושה חימום קל, אתה מנצל את ההזדמנות והולך לקנות בקבוק מים. כשאתה חוזר אני כבר עם האוזניות עלי, אתה נותן לי את בקבוק המים ואומר: "אני אמתין לך בצד השני גבירתי, כרגיל.". המוזיקה מתחילה ואני איתה, רצה. כשאני מגיעה לסוף המסלול אתה כבר שם, עומד מחוץ לאוטו וכשאני מתקרבת אתה פותח את הדלת ומחכה בשקט עד שאסיים את המתיחות. אני אוהבת את הרגעים האלה, מינימום תקשורת, מקסימום הבנה.
כשאנחנו מגיעים אליך הבייתה אני מתיישבת על הספה ואתה הולך למלא את האמבטיה. אתה חוזר עם כוס קפה, מוריד לי את הנעליים, הגרביים ושואל, כרגיל, "אני יכול? בבקשה." אני אומרת כן מחוייך, כרגיל ואתה קובר את הפנים שלך בכפות הרגליים שלי, שואף לתוכך את הזעה. כמו תמיד, אתה קצת מאבד את עצמך שם וטפיחה קטנה על הראש מחזירה אותך למציאות. אתה מרים אלי מבט מתנצל ומתחיל לעסות את כפות רגלי הדואבות. מידי פעם הלשון שלך מצטרפת ומוציאה ממני קולות קטנים של עונג. אתה מבקש רשות להפסיק, מקבל והולך לבדוק את מצב האמבטיה. כשאתה חוזר אתה מושיט לי יד, מקים אותי ואנחנו הולכים לחדר האמבטיה. אתה מפשיט אותי, לאט, קובר את האף שלך בכל פיסת עור שנחשפת ושנייה לפני שאני צוללת את המים אתה יורד לברכיים, מפשק את הירכיים שלי, מלקק כל טיפת זעה וכל טיפת רטיבות שלא מאחרת להגיע ולא מפסיק עד שאני מתכווצת לך על הלשון. אני אוהבת לשמוע אותך שואף אותי שם, נושם את כל מה שרצתי, שזלגתי.
אני נכנסת לאמבטיה, הגוף שלי הופך רפוי בתוך המים החמים, אני עוצמת עיניים ונרגעת.