תל אביב כבר לא זרה לי, אני מכירה בה מספיק מקומות שמהנים אותי. אבל מה שיפה בעיני זה שאני יכולה לחוות את העיר שונה, תלוי בפרטנר/ית שאיתי.
כשניכנס למקום עם הקוראסונים המגניבים את תבקשי סליחה יפה ותיכנסי לשירותים, הסומק שיעטר את לחייך כשתצאי יבהיר לי ש(1) אכן אוננת לסף גמירה כמו שביקשתי. כשתגישי לי את כוס היין אוכל להריח את הרעב שלך מקצות אצבעותייך, הרי ביקשתי שלא תשטפי ידיים.
את הצעדה לשוק אנחנו נעביר בשיחה על ספרים, על אלכוהול איכותי ומידי פעם, כשתראי לי נינוחה מידי, אבקש ממך להריח את עצמך שוב מכפות ידייך. כשנגיע למינזר את שוב תפני לשירותים בשנייה שניכנס וכשתחזרי אלי רק אני אשים לב ש(2)הפטמות שלך מעוטרות במצבטים והעיניים שלך כואבות. אנחנו נעבור לוויסקי, כי כבר מאוחר וכשאבקש לטעום משלך את תגישי לי את השפתיים שלך לנשיקה. לנשיכה.
את הדרך במונית למוזיאון אנחנו נעשה כשהיד שלי על הירך שלך, ספק מלטפת בוודאות מועכת.
כשנגיע למוזיאון אני אלווה אותך לשירותים ואבקש ממך להעמד מרחק של כמה צעדים ממני, לעצום עיניים ולהרים את החולצה. משיכה חדה בשרשרת שמחברת את הצבטים תצמיד אותך אלי ותגרום לך לפעור את העיניים בכאב ולי לחייך. לתא השירותים את כבר תיכנסי לבד להחדיר את ה(3)ביצה. כן- היא רוטטת, כן - שקט במוזיאון, כן - השלט אצלי.
התערוכה מוצלחת בעיני, כך גם המבוכה שלך כשאני מציינת שמי שעומד קרוב אולי שומע אבל גם מי שעומד רחוק רואה את ההתנשפויות הקטנות שלך והסומק על הצוואר והמחשוף.
לאחר המוזיאון נלך לבר אפלולי, כל כך אפלולי שאף אחד לא ישים לב שאת יושבת על כף ידי ואצבעותי בתוכך.
למונית שתיקח אותנו הביתה את תיכנסי עם (4)פלאג הזכוכית ורעב מטורף שהדבר היחיד שישתווה אליו זה הרעב שלי.
כשניכנס לבית את תשאלי אותי למה בעצם לקחתי את ה(5)בקבוק הריק מהבר ואני אענה ב: "תתפשטי בבקשה. ותוציאי את הביצה."
לפני 8 שנים. 8 בפברואר 2016 בשעה 13:11
