אנחנו תמיד נבחנים לפי הבחירות שלנו, לפי הדרך בה בחרנו להגיב ולהתנהל בסיטואציה מסויימת.
בחברה שלנו ישנם כמה תרחישים שבהם כביכול אין צורך לבחור, הם שם, ככה מתנהגים.
מתחתנים, נכנסים להריון, מגדלים ילדים, מתים ונקברים עטופים בתכריכים.
זה לא שאני מורדת, אבל הרבה פעמים, איכשהו, סטיתי מהמסלול, תמיד מתוך בחירה מודעה. ההורים שלי לימדו אותי לבחור, לבחון נורמות והרגלים ואז להחליט לבד מה נכון לי. אני בטוחה שהיום הם חושבים שלקחתי את זה קצת לקיצון אבל הם תמיד מאחורי, לפני ומסביבי לתמיכה מוחלטת.
אתמול מישהי שמכירה אותי הכירות שטחית מאוד מאוד טענה שאני בוחרת להיות שונה מתוך עצלנות. כי להיות רגילה זה "קשה מידי". אותה בחורה באמת שלא מכירה אותי, לדעתי היא אפילו לא זוכרת את שמי. בכל אנטרקציה שהייתה לנו תמיד חשבתי שהיא מעט יומרנית ומעט לא חכמה (כן, אני מעט שיפוטית), אבל היא עדיין גרמה לי לחשוב. אולי באמת קשה לי ה"רגיל" אז אני בוחרת "שונה"? אולי זה וויתור ולא בחירה? אולי אני בעצם נגררת?
ואז נזכרתי בחבר הבדואי שלי עומד מול הורי, חושש. נזכרתי במשוגע איתו הייתי ארבע שנים שלימד אותי מה זה טירוף אמיתי, כזה שמערער לך את היסודות. נזכרתי בתקופות שלמות של אנשים שמיסטלו את הקושי שלהם עד שהוא נעלם ובפיכחון שלי לידם. נזכרתי בשיחה שניהלתי עם הבחור שלי בה "הזהרתי" אותו ממי שאני באמת. נזכרתי בתשע השעות שביליתי במיון כי בחרתי לחוות דברים קצת אחר.
ואז הבנתי, הסיבה שלאנשים קשה עם הבחירות שלהם זה כי הם לא שלמים איתן. וכל פעם שחוויתי קושי אמיתי זה היה כי פיקפקתי בבחירה שלי. אני בוחרת שונה כי אני (כנראה) מחווטת שונה בחלק מהדברים, אני בוחרת רגיל כשהרגיל נכון לי. וכן, כנראה היה לי קשה להיות "רגילה", אבל זה רק כי אז הייתי הרבה פחות שלמה עם עצמי.
ואני מבינה דבר נוסף, חשוב, הבחירות שלי הן מי שאני לא כי הן מעידות עלי אלא כי אני מעידה עליהן, כי הן שלי.
