לפני שאמרנו לילה טוב ביקשתי ממנה שתכתוב לי איך היא רואה את המפגש הבא. אמרתי לה שאני רוצה לקרוא את הרצונות שלה עם הקפה הראשון.
עכשיו, זה לא שהיא מלאה אחר ההוראה וזה לא שלא נהניתי לקרוא אותה, אבל הכתה בי ההבנה שהיא רוצה כל כל הרבה ושיש כל כך הרבה שהיא אפילו לא יודעת שהיא רוצה שהיא לא מצליחה להתמקד.
האשה הזאת, שאני לומדת עכשיו ושלומדת אותי, יודעת להוביל פרוייקטים, אנשים, סיטואציות. ברור לי שבמקומות אחרים היא מדייקת בדרישות שלה, מבקשת דברים ספציפים ויודעת להניח את האצבע בדיוק על מה שיספק אותה. ואילו מולי, כשהיא צריכה לתאר סיטואציה שאני בטוחה שהיא הריצה בראש לפחות פעם ביום מאז שנפגשנו, היא מתפזרת.
היא רוצה או את זה, או את ההוא. ושאני אעשה ככה, או אחרת.
ואני, אני רוצה בהירות, דיוק, זיקוק של תחושות. ואני יודעת שהיא תלמד בשבילי לארגן את המחשבות, את התשוקות ולחלוק אותן מבלי לברוח ממה שבאמת שם, לגעת בנקודה המדוייקת שמרטיבה אותה (ואותי).
היא תלמד אותי, אני בטוחה. אני מתכננת ללמד אותה. אני אסביר ואתרגל ואם ממש צריך (טוב, גם אם רק ממש ארצה), אוציא את הקיין (:
