הייתי ילדה טובה, מאוד. בד בבד שתיתי את עצמי לשכרות מוגזמת בגיל 14, עישנתי בגיל 12 והשווצתי בחזה שלי בגיל 16.
אני מחכה לאוטובוס, מוקדם יותר מהמוקדם הרגיל שלי, ורואה קבוצה של בני 16 עייפים מחוסר שינה ושכרות, המבט שלהם מסופק, כנראה שהיה להם לילה מוצלח.
אני נזכרת בפעמים שאני נסעתי לתל אביב הרחוקה במסווה של "ישנה אצל ליעד" וכמה תמיד פחדתי שיתפסו אותי. ואז אני נזכרת בפעם שהבאתי הביתה את החבר הללא ספק משוגע שהיה לי. כבר הייתי בת 18 וחששתי מהתגובה של הורי, בחיי שהוא היה משוגע. ומבוגר. הדבר היחיד שהורי אמרו לי זה שהם היו מעדיפים שלא, אבל שהם יודעים שגם הבלאגן שלי נעשה במודעות מוחלטת ושהם סומכים על האחריות שלי, ממש כמו בפעמים שהייתי נוסעת לבד לתל אביב (הורים תמיד יודעים הכל?).
אני חושבת שזה היה היום שהבנתי סופית שאף פעם לא אהיה באמת פרועה, שתמיד אחשוב, אתכנן וכשאטעה, זה יהיה בסוג של בחירה. והיום, כשאני רואה קבוצה של נערים מצחקקת ברחוב ואחד מהם אומר "אפשר לחזור באוטובוס הבא, אמא ואבא שלי כבר יצאו" קצת בא לי להיות בשלב שלפני. בימים שעוד לא ידעתי שאני אחראית, מחושבת. בימים שחשבתי שאני ספונטנית ולוקחת סיכונים.
