בבוקר, כשהוא שלח לי את הודעת ה"בוקר טוב" הקבועה הוא גם הוסיף "את יודעת, היום לפני שנה נפגשנו". כשחשבתי על זה שלחתי לו הודעה שזה נחמד שהוא זכר ושכדי לחגוג את זה ארשה לו לבקר אותי הערב בביתי בפעם הראשונה. הוא ענה ב: "אני יכול להתקשר?". כשאישרתי לו להתקשר הוא אמר לי שהוא מצטער והוא יודע שאני לא אוהבת לדבר איתו בטלפון אבל הוא היה חייב שאני אשמע את התודה שלו. אמר "תודה" וניתק.
בהודעה ששלחתי לו אמרתי לו שחצי שעה לפני שאני רוצה שהוא יצא אשלח לו את הכתובת ושלא יאכל, אני מכינה ארוחה לשניים. הוא ענה בחיוך שהבהיר לי שהוא פשוט מתרגש.
בערב כששלחתי לו את ההודעה הוא ענה שהוא מוכן כבר קרוב לשעה, יושב באוטו ומחכה להודעה ממני. עניתי בחיוך ו: "צא, האוכל יתקרר". הדפיקה בדלת נשמעה כל כך הססנית שביקשתי ממנו לדפוק שוב, כי לא נשמע שהוא רוצה להיכנס. הדפיקות אחר כך היו נחרצות יותר. כשפתחתי לו את הדלת הוא ירד לרצפה כרגיל וחיבק לי את הרגליים, לא כרגיל. יכלתי להרגיש כמה הוא מתרגש. "בוא לשולחן" אמרתי לו, "ואל תשכח שאתה לא נשאר לבוש מולי." כשהלכתי אל עבר השולחן שמעתי אותו מתפשט ומתחיל לזחול על השטיח לכיוון המטבח. כשהוא נכנס לפינת האוכל העיניים שלו נפערו והוא לא הוציא מילה. ההפתעה שלו כשהוא ראה אותי יושבת בחיקו של גבר אחר הרטיבה אותי. "בוא, כנס. האוכל שלנו יתקרר, הכנתי לך קערה מתחת לשולחן, לשאריות."
הוא התחיל לזחול אלי וכשהגיע הסתכל עלי במבט הזה שאומר לי שהוא ממש רוצה להגיד משהו, אבל חושש. כשביקשתי לשמוע מה יש לו להגיד הוא ביקש לשאול שאלה. כשאישרתי הוא שאל: "את לא גרה פה, נכון?".
חייכתי אליו ואמרתי לו שחשבתי על זה וזאת מתנה גדולה מידי לשנה, אולי שנה הבאה. אבל היום כן אתן לו משהו, הוא יוכל ללקק אותי תוך כדי ואני מוכנה לתת לו לבחור איפה הפעם.
מגיע לו, בכל זאת, שנה.
