שנה שעברה זה היה אחי הקטן, עכשיו תורו של הגדול. האמת היא שהוא תמיד היה מוזר, ממש מוזר. לא נעים ולא חברתי. הערצתי אותו, הוא היה הילד הכי חכם שהכרתי, גדל להיות אחד מהשלושה הכי חכמים שאני מכירה היום. לא יכלתי שלא לאהוב אותו אם כי לפרקים לא סבלתי אותו, כי סבלתי ממנו. כולם סבלנו ממנו, בעיקר הוא.
כשהוא היה לא מספיק גדול בשביל שום דבר אבל כן מספיק גדול בשביל לשאת נשק הוא גויס לצבא, ללבנון כשעוד היו בה. בתפקיד שלו לא עשו קווים, שנתיים וחצי שהוא היה בעיישה ודלעת. שנתיים וחצי שפרקו לחלקים קטנים ושחורים את הילד שהיה אומלל גם ככה.
אני לא יודעת כמה חברים הוא איבד, אף אחד לא יודע, אני חושבת שגם הוא הדחיק כמה. אני יודעת שזה מספר דו ספרתי ושהוא מת עם כל אחד מהם.
הוא השתחרר גוש של שנאה. גוש שברח מהבית למקום מספיק רחוק שהוא יוכל לעשן ולשתות את עצמו לכדי קהות חושים.
הוא היה אח יותר טוב אז, בעיקר כי הוא עבד ממש קשה בשביל להסתיר את הסבל שהוא היה.
אחי כותב, הוא יכול בהינף מקלדת לגרום לכל מי שקורא אותו אהבה, שנאה, הזדהות, צחוק, בחילה. הכוח שיש למילים שלו מעורר קנאה בעיני. כשהוא כתב היום בבלוג שלו על אותם הימים, אותן התחושות ועל התופת שהוא חווה ועדיין חווה, דמעתי. אני לא דומעת, באמת שלא.
אני קיבלתי אח טוב יותר, אח שמפחד לאבד את האהבה שמקיפה אותו ואי לכך למד לאהוב בחזרה. כל פעם שאני מבינה מחדש למה, חבל לי קצת שקיבלתי אותו. חבל לי שגם האח הראשון שלי שבור, ואין אף אחד שיכול לתקן אותו.
