פעם היה לי ילדון אהוב, עוד לפני שידעתי ש"שלי" יכול לבוא עם קולר וגם אני הייתי די ילדה בעצמי. הוא למד בכיתה ליד וישן חדר מתחתי. הוא היה מאוהב כמו שרק ילד בכיתה י' יכול להיות ואני תמיד הזכרתי לו שאני אוהבת אותו רק כחבר טוב. היו לו מחוות מטופשות כמו להשאיר לי ממולדה מתחת לכרית, להחביא לי סגריות בתיק ולתת לי את שלוק הוודקה הראשון, לפניו. הוא היה מחזר הרבה ומדבר מעט, כשדיבר זה היה רק על עצמו.
את הפנימייה הוא עזב חצי שנה לפני, את הפנימייה ואת כל מי שהיה בתוכה, עזב בלי להתריע, פשוט לא חזר מאיזה חג, כאילו לא היה.
שנים אחר כך, הייתי בת עשרים ושלוש, עברתי לתל אביב והייתי שיכורה, כל הזמן. אני יושבת על הבר ומישהו מגיש לי כאמל וצ'ייסר שקוף. אני מרימה את הראש ועומד מולי בחור מחייך שאומר שהוא חושב שכבר הפסיקו לייצר ממולדה. אני מחייכת, שיכורה ומרוגשת, מורידה את הצ'ייסר בשלוק ואומרת לו שלמדתי לשנוא וודקה, שיזמין ערק וישב. הוא מתיישב ואנחנו שותים ומדברים, עברו המון שנים והמון דברים והעיניים שלו מחייכות יותר משזכרתי. בשלב מסויים הוא מספר לי ששברתי לו את הלב ועד שהוא לא מצא קורבן אחר לאהבה חד צדדית זה לא עבר לו. אני מזכירה לו שהיינו בני חמש עשרה והוא אמר לי שהיה לו קשה איתי אז כי הייתי מרוחקת. אני מופתעת, מאוד ומבקשת הסבר והוא שואל אותי אם אני יודעת למה הוא אף פעם לא דיבר עלי, שאל לשלומי. אני לא יודעת (מן הסתם) ואז הוא אומר "ילדה בת חמש עשרה שמאמינה שהכל רציונאלי ושאסור לאבד שליטה זה דבר מפחיד. תמיד פחדתי שאם אשאל אותך לשלומך תעני לי "רע, שלומי רע". ואז מה הייתי עושה? איך הייתי מעודד מישהי כמוך"?
אני זוכרת שהסתכלתי עליו וציינתי שגם הפעם הוא לא שאל לשלומי. הוא חייך והציע צ'ייסר נוסף. שתיתי אותו.