לפני 7 שנים. 6 בספטמבר 2016 בשעה 4:34
האוטובוס הקבוע מזמן פנים קבועות, אני כבר אומרת בוקר טוב לנשים וגברים שלא יודעים מי אני, כי הם פה איתי, כל בוקר.
הבוקר עלתה לאוטובוס אשה בת כ-70 שלא ראיתי בעבר. היה קשה שלא לראות אותה, לבושה בהידור מדוייק, שיער עבות אפור בצמה כבדה, קטנת מימדים וכל כך נוכחת. במהלך הנסיעה היא ענתה לטלפון ופיתחה שיחה לא קצרה שממנה נחרט לי בראש המשפט הבא (כן, שמעתי את השיחה, אני לא יכולה שלא): "יש כל כך הרבה דברים שלא עשיתי למעני במהלך החיים ועכשיו זה כבר מאוחר מידי, אני כבר לא אספיק". ונשמעה כל כך עצובה, כמעט ומתנצלת.
אחרי המשפט הזה כבר לא שמעתי את השיחה שלה יותר, לא יכלתי שלא לחשוב על כמה אני חוששת להיות אחת שתגיד את זה בגיל 70.