אני מתעוררת עם דופק מטורף, כאילו אני אחרי ספרינט של 20 דקות. כפות ידי קפוצות, הציפורניים תקועות בבשר וכשאני מצליחה לפרוש אותן סימני הציפורניים נראים בבירור בכרית כף היד הרכה. אני פוקחת עיניים ומרגישה את היובש הזה שמגיע אחרי דמעות. שוב חזרתי לישון במקום לקום בשנייה הראשונה שהתעוררתי וקצוות סיוט, שתמיד מופיע כשאני עושה זאת, עוד בראש שלי. אני לא מצליחה למחוק מהראש את התמונה של הגבר שמבהיר לי כמה רע הולך להיות. תמונה של גבר שאני לא מכירה שהשתלט לי על החלום וההתעוררות. אני מתחילה לנשום לאט יותר, טונוס השרירים רפה מעט ואני חוזרת לעצמי ומציינת בפני שלפחות המיגרנה, שליוותה אותי יום שלם אתמול, נעלמה.
אני מתיישבת לאט, עדיין הלומת אימה מהחלום, נושמת לכדי רגיעה. אני נעמדת, הראש שלי מסתחרר והמיגרנה שלא הורגשה מתחת לפאניקה עולה. בבת אחת. אני מתיישבת על המיטה, יותר נכון צונחת עליה בייאוש ומקללת.
פאק. באמת שנמאס לי מזה.
