לפני 7 שנים. 14 בספטמבר 2016 בשעה 4:13
אני עוברת ימים לא פשוטים באחת מהעבודות שלי, אפילו די הרי גורל. לפחות הגורל שחשבתי שיהיה מנת חלקי בשנים הקרובות.
אני במוד שותק, מהרהר, אני לא טובה בלדבר ולחלוק כשקשה לי, אולי רק בכתיבה.
בתוך כל אלה יש לי תחושה אחת של טוב שמחזיקה אותי. הבחור שביום בו אני חוזרת מהעבודה מתוסכלת במיוחד דואג שכוס קפה תחכה לי על שולחן המחשב כשאצא מהמקלחת ומשאיר אותי לבד. הבחור שביום לאחר מכן, כשהדברים רק החמירו, אומר לי שהוא מחכה שאומר כדי שהוא יבוא לקחת אותי וכשאני אומרת לו שזה מיותר, שזה סיבוב (של שעה וחצי ומעלה) עונה לי "זה לא סיבוב, זאת אהבה. תסמסי לי מתי".
