קמתי הבוקר קצת יותר טוב. אני גם מתקרבת לדד ליין שלי ועוד מעט לא תהיה לי ברירה אלא להיות בסדר, הרי ככה החלטתי.
בערב הייתי בעבודה הראשונה, הפליאה שלהם מהסיבה שבגללה עזבתי את השנייה רק חיזקה אותי. ההתגייסות שלהם ללאפשר לי יותר שעות שם וללקשר אותי לעמותה בה כנראה אשמח לעבוד ריגשה אותי.
הדרך בה הבחור שלי נמצא שם לתמוך בי וזז הצידה כשאני לא יכולה יותר אינטרקציה אנושית מנחמת אותי, אני יודעת שיש לי מישהו שמכיר אותי, שאכפת לו. העובדה שהוא ממשיך פשוט להיות שם בשבילי כרגע גם כשאני קצת חושפת שיניים מתסכול גורמת לי להבין (כן, אני גרועה בלקבל את זה בי) שאני יכולה להראות חולשה מולו.
וערק, הערק גם הקל קצת. יין טוב במקום העבודה האיכותי שלי, ערק זול בבר השכונתי הלא איכותי עם אנשים שבאמת קל לי להיות אני לידם.
אז עוד מחורבן לי, אבל עוד קצת. בראשון בבוקר אני אענה ש:"הכל בסדר".
