ישנם דברים שאני לא עושה, משהו בתוכי נעמד על הרגליים האחוריות וצועק "לא" חזק כשזה על הפרק. צועק ומנצח. בחלק מהדברים הנ"ל אני בעצמי לא ממש מבינה מאיפה הסירוב הזה מגיע. ואז לפנות בוקר אחד אני מתעוררת בארבע ומעבדת.
אני לא לוקחת נשואים, או כאלה שהם בזוגיות. למה?
התשובות שלי הן תמיד זהות. אני משאירה סימנים עם הכאב שלי, אני מעוטת זמן וצריכה פניות מירבית ואני לא אוהבת מוטלים.
לפעמים יש כאלה שממוססים את כל (או חלק) מהסיבות האלה ואני, עדיין, לא לוקחת נשואים. אני מסבירה להם שהם יצטרכו להחביא, להתחבא. והם מסבירים לי שהיא לא נוגעת, לא תראה. אני מסבירה להם שאני שולחת הודעות בשעות מוזרות והם בסדר, גם ככה הם עובדים עם חו"ל. וכך הלאה, כל סיבה שלי (יש עוד פרט לעיקריות שציינתי) מתמוססת ואני? לא לוקחת נשואים.
ואז יש לפנות בוקר אחד, כזה שמריץ מחשבות שונות ואת זאת ביניהן ואני מבינה שיש בזה פטרונות מסויימת. מי אני שאמנע משהו ממישהו רק כי אני לא מוכנה שהוא ייפגע בעצמו? הרי מי שמגיע למקום הזה מולי הוא לרוב חד, חכם, רגיש. הוא יודע מול מה הוא עומד ומה זה מסכן. וממש בא לי להגיד שזה לא רק ממקום של "אני לא אתן לך לפגוע בעצמך". אבל אני חושבת שאסור לאסור עישון ברחוב, שאם אתה דביל מספיק לרכב על אופניים בלי קסדה אז הרווחת ביושר את זעזוע המוח. בא לי להגיד שזה כי יש בת זוג בסיפור, שהיא תיפגע ושאני לא רוצה להיות חלק מזה. וכן, גם זה קצת שם, יש בי מעט מוסר. אבל ככל שאני מגלגלת את זה בראש אני מבינה ומתאכזבת מעט מעצמי.
אני פשוט חושבת שאני יודעת מה טוב יותר לאחר. ולפעמים, יכול להיות שלפעמים אני טועה.
