half-way contempt

אני איומה כשאני כועסת. באמת. אני צועקת, נוזפת. אני מוכיחה ודוחקת לפינה. אני כלבה אמיתית. אני מוצאת את הנקודות הכי חלשות, כואבות ולוחצת עליהן. חזק חזק.
אני זורקת דברים מהעבר, שקרו ומהעתיד, שאני יודעת שיקרו. אני זועמת בזעם לא הגיוני, לא פורפורציונאלי, יורה ברקים בצורת מילים. אני מעליבה, נעלבת, לא מוכנה להקשיב ולא מקבלת הסברים. הלשון שלי מתחדדת ונכנסת בסדקים הכי דקים, ממוטטת. 
אני כל כך נוראית, לא הוגנת, כשאני ככה שכבר שנים אף אחד לא נתקל בזעם אמיתי מצידי.
אני מנהלת היטב את הכעס שלי, אני שותקת כשאני כועסת, מתרחקת, נאלמת. אני מנתקת את עצמי מהסיטואציה כדי שטיפת זעם לא תצא. הטונים שלי יורדים, הדיקציה מתחדדת, אני שוקלת כל מילה, כל תנועה. אני מריצה בראש את כל הסיבות לכעס ומפרקת אותן לגורמים ראציונאלים שניתן למוסס ולהעלים. אני מכילה את החרטה הכנה של הצד השני, ממציאה במקומו תירוצים, הסברים, מבקשת בשמם הקלות ומאשרת. אני מתרחקת מהסיטואציה בראש שלי, ברגש, בזמן.
אני נרגעת.
ואז, מטווח ביטחון של ימים, שבועות, אני אומרת שאני כועסת. בצורה שקולה, מכבדת, מכילה, כזאת שמאפשרת הסברים שכבר נתתי לעצמי. אז אני כבר לא מנתצת, מאיימת. אני רגועה יותר, אני כבר לא אני, אני יכולה להקשיב, להסביר, לשמוע.
רק אחרי שאני בונה חומות של הגנה, סביבי מפני עצמי, אני יכולה לדבר, לפרוק. ברוגע, בלי להרוס.