לפעמים בא לי להיות שולטת אחרת, שונה ממה שאני עכשיו. שולטת כמו שכולם מבחוץ חושבים שזה נראה, שולטת שכנראה לא באמת קיימת במציאות.
בא לי להתרגש מ"גבירתי" שמגיע משום מקום, להאמין לבחור שאחרי שתי שיחות טוען שהוא מרגיש שייך. בא לי שלא יהיה אכפת לי שיסעו בשבילי שעתיים רק כדי להביא לי תותים. בא לי להצליח שלא יחששו ממני למרות שאני עובדת לא מעט כדי לגרום לחשש הזה. אני רוצה להגיד "בוא" ולא להתאכזב כשאומרים לי "לא". בא לי להצליח לדרוש את הצרכים שלי ולא לפחד מהתוצאה. בא לי ניכור, אכזריות ללא הכלה, בא לי לפרק ולא לחשוש, בא לי להיות כלבה.
לפעמים בא לי נשלט שלא אכפת לי ממנו, סתמי כזה, שלא יזיז לי אם הוא רוצה, עייף, שמח, צמא. לפעמים בא לי להיות וירטואלית, לחלוטין. כזאת שמשחקת ולא חושבת שמישהו משקר לה בצד השני, כזאת שלא רוצה להעביר את הוירטואליה למציאות. לפעמים בא לי לרצות דברים פשוטים בלבד, שילקקו וילכו. מי צריך את הרעב לדמעות? למה זה טוב? לפעמים אני רוצה שלא לרצות רגש מהצד השני, שלא אוכל לשחק לו בראש, שהוא יעמיד פני נעלב אבל יצא שלם, חסר אכפתיות.
לפעמים אני רוצה להיות שולטת, כדי למצוא קל ופשוט. אבל אני לא.
