אני תמיד אומרת שאני לא מצטלמת וזאת רק חצי אמת, יש לי לא מעט תמונות של קו חצאית ומטה, רובן בחורף, בגרביונים ומגפיים. אני מחכה לפגישה ופתאום אני חושבת לעצמי שאת הגרביונים האלה עדיין לא צילמתי, אז אני מצלמת. כשאני מסתכלת על התמונה אני רואה שהם קרועים מעט, הגרביונים. אני תוהה מתי הם נקרעו ואיך לא שמתי לב והפגישה מגיעה, אז אני מניחה לזה. במהלך הפגישה אני מלטפת בהיסח הדעת את הירך, איפה שמעט קרוע ומשום מה זה לא יוצא לי מהראש. הגרביונים שלי קרועים וזה מציק לי. כשהפגישה שלי נגמרת אני מוזגת לי כוס יין, מנסה להתעלם מהעובדים שמכרכרים סביבי ונותנת לעצמי לחשוב.
אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על כך שהגרביונים קרועים ולא ממש מבינה למה. זה קרע קטן, באמת, אחרת הייתי שמה לב אליו. כשמניחים לי הראש שלי צף קצת, אני מריצה בראש מחשבות ומלא דברים שהם "לא מה שרציתי" מציפים אותי.
לא רציתי לצאת עם חורים בגרביונים, זאת פגישה חשובה.
לא רציתי להיות ככה, לא רזה, חשבתי שזה יהיה אחרת, שלא אהיה רק "לא שמנה".
לא רציתי לעבוד כל כך הרבה ולא לחסוך, הייתי אמורה לחיות ברווחה עכשיו.
לא ככה חשבתי שיראו החיים שלי בגיל שלושים ושש.
לא ככה חשבתי שתיגמר שיחה שארכה יומיים, עם מעט מידי מילים במהלכה.
לא חשבתי שבלאגן במקום העבודה שלי יערער אותי כל כך.
ובעיקר, לא ככה חשבתי שיהיה החורף, אני אמורה לפרוח בחורף.
