לפני לא מעט שנים ניהלתי בית קפה שהתקיימו בו הופעות, רובן איומות. הייתה את הפעם הזאת שהתכוננו ללהקת פלמנקו ואני רציתי למות עוד לפני שההופעה התחילה. דמיינתי בראש שלי משהו רועש, תיאטרלי, קקופוני. רעש בלתי נסבל של עקבים ושמלות מתנופפות - בקיצור.
כשהלהקה הגיעה הייתה רקדנית אחת מבוגרת ושלושה נגנים, אחד מהם היה כעור במיוחד. קטן, מעט פוזל, שיער מבולגן וגילוח שנראה שנעשה על ידי חולה פרקינסון. ההופעה התחילה ואני התעסקתי בעיקר בקהל המרגיז שנהג לפקוד את המקום הנ"ל. ברגע מסוים שמתי לב שיש קול ברקע שלופת לי את הקרביים, קול שעונה להגדרה של תשוקה, סבל, רעב, עונג. קול שנשמע לי כמו כדור רגשות שהיה תקוע לי עמוק בפנים.
כשעצרתי להסתכל על הבמה גיליתי שהבחור הכעור שר והוא יפה כל כך. שכחתי כמה מכוער הוא היה. בהופעה הזאת למדתי שפלמנקו זה לא רק ריקוד אלא גם שירה, כזאת שבועטת בי לפעמים. גם למדתי שכישרון הופך אנשים למושכים בעיני.
היום חיפשתי לי משהו לשמוע, כזה ש"יתאים" לעכשיו שלי ונזכרתי בו. אחד מהמכוערים היפים שראיתי.
