half-way contempt

השנה שניהם ענו לי ב"בסדר" כששאלתי איך הם. הגדול אמר:"בסדר. היא בטקס, אני עם הילדים. בזכותם אני חושב פחות. היא בכתה הרבה." השני ענה: "בסדר, אני עובד. שגרה זה בריא."
השנה זה עבר אצלי קצת יותר חלק כי הנחתי שאולי גם הם מרגישים ככה. ואז היום, באיחור של יומיים קראתי פוסט של אחי הגדול והוא כותב שם את הכאב שלו על אלה שמתו, על אשתו שאיבדה אח, על אחי הקטן שאיבד חברים. הוא כותב את הכאב שהוא חי איתו בעבר, בהווה ובעתיד.
הוא כותב ואני חושבת שכשאנחנו נפגשים אני בטוח לא מחבקת אותם חזק מספיק.