שיחה שקיימתי על כינויים ותארים הזכירה לי (גם קצת הזקירה).
פעם מזמן, בתחילת דרכי, הייתי אומרת לנשלטים שלי שהם אלה שצריכים לבחור את התואר בו הם יפנו אלי. באחת הפעמים, כשהבחור שרד את זמן ההמתנה הארוך וקיבל את האישור המיוחל לפנות אלי בתואר מכבד, מרומם, מתחנף, מהלל ומשבח, הדבר הבא קרה:
גממ"מ: "אתה מבין שעכשיו, כשהצלחת לשכנע אותי לקבל אותך, אתה לא פונה אלי בשמי יותר, נכון?"
נ"ח: "תודה, ממש, אני כל כך שמח. איך תרצי שאפנה אליך?"
גממ"ח: "אתה צריך לבחור."
נ"ח: "אני? למה? תחליטי את בשבילי. את הקובעת."
גממ"מ: "החלטתי שאתה תחליט, ככה בא לי. ככה אדע איך אתה רואה אותי."
נ"ח: "אני יכול לחשוב על זה? אף פעם לא בחרתי כינוי."
גממ"ח: "לא. עכשיו. מה מגדיר אותי בעיניך?"
נ"ח: "מממ... "מפלצת", אבל אני לא בטוח שזה תואר כבוד."
זה הרגע שבו אני פרצתי בצחוק. הוא על הברכיים מולי, ידיים מאחורי הגב, ואני על הספה מתגלגלת מצחוק.
כשנרגעתי אמרתי לו שהוא יצטרך לחשוב על כינוי אחר, אבל לפני זה מגיע לו עונש על החוצפה שלו.
נשענתי לאחור ואמרתי לו: "תסטור לעצמך, סטירות מחנכות, עשרים על כל צד. אני לא מתכוונת שתכאב לי היד בגלל החוצפה שלך."
בסוף הוא ביקש לקרוא לי "אלילה". גם את זה פסלתי (:
מקרא:
גממ"מ - גייגר מתחילה, מציקה ומפלצתית.
נ"ח - נשלט חצוף.
