היה לי שבוע מטורף, ממש. עבדתי הרבה אפילו בסטנדרטים שלי וישנתי פחות מטוב. החישוב שלי מראה שעבדתי 10 ימים שבוע שעבר וימי העבודה שלי הם לא בני שמונה שעות.
בשישי בבוקר אי אפשר היה להזיז אותי מהספה (זה לא אומר שלא עבדתי מהמחשב), בעבודה בשישי בערב, בהיסח הדעת, שברתי כוס יין כשניגבתי אותה ונחתכתי (אני חיה, אין מה להבהל), בשבת בצהריים כבר הייתי בהיפר של עייפות והעובדים טענו שהייתי משעשעת מהרגיל, את העוגיות שהכנתי בבוקר כמעט ושרפתי.
בשבת בערב יצאנו עם חברים לשתות וכשהגעתי הביתה הכל נראה לי כמו מיטה אחת גדולה. מכיוון שזאת אני ולישון זה לא הצד החזק שלי החלטתי בצעד יוצא דופן לעשן כדי לישון. אני לא מעשנת, אני בחורה של אלכוהול ולא של סמים קלים. סמים זה להתקפי מיגרנה. אז עישנתי וב-23:30 כבר ישנתי שנת ישרים. שום חתולה מלחכת לא הפריעה לי ושום בחור שפולש לצד שלי במיטה.
בבוקר התעוררתי בבהלה. מאוחר. אני לא רגילה לקום מאוחר. אני תמיד מרגישה שלא אספיק כלום אם אקום אחרי שבע וכל כך מאוחר עכשיו. אני מזנקת מהמיטה בבהלה, מתלבשת, מצחצחת שיניים, מוותרת על טקס מריחת קרם גוף/רגליים/פנים/זנב/קרניים, מכינה קפה ומתיישבת לעבוד.
אני מחליטה, שלא כהרגלי, להכין לי סדר פעולות. כי מאוחר וצריך להספיק. מסתכלת על השעון ובא לי למות.
3:56.
נו, באמת.
לפני 6 שנים. 18 ביוני 2017 בשעה 2:48
