לפני 6 שנים. 5 ביולי 2017 בשעה 7:58
אני לא יכולה לנכס את העצב הזה לעצמי, הוא לא שלי ללהרגיש.
לא היית חלק מהיומיום, לא חלק מהחיים.
שתיים או שלוש פגישות, כמה עשרות של שיחות והערכה עצומה מצידי, כזאת שהוא לא ידע שקיימת, כי אני לא אומרת.
לפעמים מתים סביבנו אנשים שנגעו בנו ולו לקצת, לדקה, במשפט אחד.
אז פה היה יותר, קצת קצת יותר דקות, קצת קצת יותר משפטים. והעצב הזה, שלא אמור להיות, קצת מפעפע מבפנים.
פור גוד. כנראה שהוא כן נשאר קצת בחיים שלי.
