אני תמיד אומרת שהבדס"מ שלי היה תוצאה מחשיפה. נכון, תמיד הייתי דומיננטית ותמיד הייתי מאוד פתוחה מינית, אבל לא זיהיתי ריגוש או עוררות אצלי מפרקטיקות בדס"מיות גם כשנחשפתי אליהן. בערך חמש שנים הייתי בקהילה הווירטואלית והפיזית, ראיתי סשנים, נכחתי במסיבות ולא התגריתי ממה שראיתי, בכלל.
ופתאום בשיחה קצרה עם לקוח, של שלושה משפטים בערך, בה הוא סיפר שהוא עבר תאונה והוא מגובס מכף רגל ועד ראש, נזכרתי. נזכרתי שבהיותי בת 13 ואילך אוננתי תוך כדי שדמיינתי נער (ולעיתים גבר) מגובס לחלוטין, כשרק אגן וראש חשופים ואני רוכבת עליו, לפעמים על הלשון ולפעמים על הזין. ולפעמים, רק ישבתי לידו ואוננתי. ושם בדמיון, במקביל לגמירה שלי במציאות, הייתי אומרת לו: "היה לי כיף, תודה. לך מסוכן לגמור, אולי כשתשתקם".
ובדמיון שלי, עד גיל 20 בערך, הוא אף פעם לא השתקם.
לא בדס"מית. ממש.
