אני לא טובה בלשחרר, או לתת לעצמי להביע מצוקה. בטח ובטח שלא להתפרק.
אני אפילו די גרועה בזה, מבחירה. אני מעדיפה להיות ככה.
אבל עכשיו קצת קשה לי יותר מבדרך כלל, וכשזה כך אני מאפשרת לחשש ולקושי לזלוג קצת החוצה, שקצת יראו.
נדירות הפעמים שאני אומרת: "קשה לי, אני אהיה בלתי נסבלת. תכילו את זה." או בכלל: "קשה לי, מספיק שתדעו".
נדירות מאוד ועכשיו זה ככה.
והמזל שלי זה שאני יודעת שיש מי שיכיל, יבין, יאפשר ואפילו יתעלם, כשאבקש. אז אני מכינה לי רשימה כזאת, רשימה של א/נשים שמכירים את הגייגר המאופסת, הברורה, החזקה, הלא חולקת קשיים. א/נשים שמוכיחים שהם שם בשבילי, בשקט, בצד, בדיוק במרחק שאני צריכה ובמינון שאני צריכה.
* הבוס שלי, בודק כל יום אם אני צריכה משהו ועושה במקומי שטויות שבאמת אין לו זמן אליהן.
* אלה שעובדים איתי/מתחתי מציעים להתקשר ללקוחות במקומי, לסדר דברים שבאחריותי ולהבהיר שהם מחכים שאבקש והם יעשו.
* אותה שנעזרת בקשרים משפחתיים בשביל לבדוק אם ואיך היא יכולה לעזור. ומתבאסת כשהיא לא.
* אותה שמתפללת בשבילי, גם כשהיא יודעת שאני לא מאמינה ומציעה את הקשרים שלה.
* אותו שבכלל לא יודע אם זה המקום שלו לשאול איך אני, אבל מקבל את זה שאני עונה קצר, לא נתמכת וממשיך לשעשע אותי. הפוגה קומית אמרנו, לא?
* אותה שעוברת דברים בעצמה, מקבלת את חוסר היכולת הרגעי שלי להכיל ומציעה את הגרסה שלה לתפילה.
* אותו שנמצא בתקופה עמוסה, כזאת שאני לא חושבת שהיתה לו בלא מעט זמן שאני מכירה אותו ודואג להבליח ולשאול לשלומי. כי הוא רוצה שאדע שהוא מפנה את עצמו בשביל זה.
* אותו שלא באמת יודע איך להביע דאגה ולא להיות מרוכז בעצמו, אבל ממחוות קטנות אני רואה את המאמץ, את הדאגה לי, את האכפתיות.
ואותו, את הבחור שלי, שברגישות האופיינית לו יודע להשאר הכי קרוב שאפשר תוך כדי שהוא מאפשר לי להתרחק כשאני צריכה. שיודע להציע את עצמו ולקבל לא, כשאני לא יכולה. שיודע להיות בשבילי, כמעט תמיד, בדיוק איך שאני צריכה.
ואני באמת לא טובה בלהיות באי וודאות, בחוסר יכולת להשפיע. אבל אם אני כבר שם, כי לפעמים אין ברירה והשליטה בעולם קצת מתרופפת, אז אני שמחה שיש את כל אלה מסביבי, במרחק מילה ואותו במרחק מגע.
