אני אוהבת התחלות, פעמים ראשונות. אני אוהבת לדעת מה אני רוצה, צריכה ולהוביל לשם אחרים, שלא יודעים.
ראשוניות מעוררת אותי, משאירה אותי חדה. הידיעה שמישהו לומד איתי משהו חדש על עצמו, פוגש משהו בפעם הראשונה, משאירה אותי מרוגשת לזמן מתמשך.
האמון שנותנים בי בסיטואציה הזאת, העובדה שההובלה בידיים שלי ושהחוויה נבנתה איתי ובהתאמה אלי מרגשת אותי.
יוצא לי להגיד, לא מעט, שאני אוהבת ילדים (צעירים וצעירות, לא צריך להיבהל, אני לא פדופילית) ולרוב זה מפתיע את מי שמולי. אני תמיד אסביר שהסיכוי לדברים חדשים גדול יותר שם.
הנשלט הראשון שלי, אי אז בימי הביניים, היה הרבה יותר מנוסה ממני. כולם היו. אני זוכרת שביליתי זמן ארוך מאוד בלהבין מה הוא לא עשה, מה עוד לא עשו בו וחתרתי לזה.
אי הנוחות, הריגוש, הלחץ לפני והתלות בי מרגשים אותי.
במשך שנים לקחתי צעירים ממני, רק בגלל זה. לדברים מזדמנים גם מנוסים התאימו, בוגרים, אבל לדברים מתמשכים, רק צעירים, בתוליים. המשוואה היתה ברורה - צעיר = ראשוניות. היום, ממרומי גילי המופלג, דברים שונים. אני מניחה שזה קשור גם לעובדה שצעיר מולי זה כבר לא בהכרח צעיר אבסולוטית, הם כבר חוו דברים.
אבל יש בזה יותר מזה, יש בזה את ההבנה שלי שגם מבוגרים נמנעו מלחוות, שגם בני גילי ומעלה יכולים להיות בתוליים.
לכן נוסף ריגוש חדש, סקרנות חדשה. היום גם "לא צעירים" יכולים לעורר אותי מהמקום הזה.
המחשבה על גבר מבוגר, שמכיר את עצמו, שעבר דברים בחיים, שהתנהל בעולם הבדס"מ לפני, חווה איתי דברים ראשוניים, נותן לי דברים שהוא לא נתן בעבר, מרטיבה אותי ומזקירה לי את המחשבה.
כמובן שכתוב בזכר, אך מתייחס גם לנקבה.
