* הייתה אחת (קצת היפית) בחיים שלי, סביבות גיל עשרים, שאמרה לי בשיחה שעסקה בהכלה שלי "לא משנה כמה יפים הפרחים, אם ישימו יותר מידי מהם באגרטל יש סיכוי שהוא יתפוצץ או ידלוף". כבר אז הבנתי שהיא טועה, שדווקא הפרחים הם אלה שיסבלו, אבל הכוונה הובנה. אני חושבת שראיתי טיפה.
* תסכול מוביל אותי לכעס, תמיד. התפוצצתי על הבוס שלי השבוע. עם טונים ומילים שהם לא אני. עם תסכול של שבועות ודאגה מהעתיד. הדבר העצוב זה שאני חוששת שלא השגתי בזה כלום ושאני מבואסת מזה שהגבתי כך. אפילו שצדקתי. ואני לא מצליחה לשים את זה מאחורי.
* אני צריכה חופש, נתק ובמקום זה אני מייצרת לי עוד עבודה, עוד תעסוקה. אני הכי שקטה כשעמוס לי ואני חייבת עומס בשביל שיהיה לי שקט.
* אני מתגעגעת אלינו. "האנחנו" חסר לי. מאוד.
הרשימה הזאת ארוכה יותר. בטיוטה יש עוד. כבר תקופה ארוכה שאני לא שמה את עצמי פה. כי האנונימיות שלי לא קיימת. יש פה לא מעט (ואני מברכת על כך) אנשים שהם חלק חשוב מהמציאות שלי, מהיום יום. כשאני כותבת כך אני חושפת אותם. חושפת אותם למחשבות שאני רוצה רק לכתוב ולא לעסוק בהן וחושפת דברים שקשורים אליהם. ולא תמיד אני רוצה בכך.
אני מניחה שאחרים היו מבקשים ללא תגובות, או יזהירו שיושמד. אני לא, אני רק מזהירה שרוב הסיכויים שלא אגיב או שאפתור את זה ב"אני בסדר (: ", לא משנה הקרבה של מי שישאל. אני באמת בסדר.
