היו לי יומיים רצופים עם אמא שלי, מהרגע שהתעוררנו עד הרגע שהלכנו לישון. זה מוזר, כל כך הרבה זמן, לבד, עם אמא. אני מחוץ לבית מגיל 22 ולא זכור לי מתי פשוט הייתי איתה.
זה מוזר, לדבר איתה כאדם בוגר ולא רק כבת. להרגיש איך היא מקשיבה לי, מייחסת משמעות למה שאני אומרת, חולקת רגשות שלה, חששות.
זה מוזר, לגלות שוב כמה אני מעריכה אותה. כאם, כאשה, כחלק מאמאבא.
אחרי 40 שנות נישואים אבא שלי התגנב החוצה מהחדר לקנות לה פרחים והיא הגיעה עם בלון, כי יום האהבה.
אחרי 40 שנה היא נישקה אותו והוא הניח יד על הישבן שלה.
אחרי 40 שנה הוא אמר לה ש"זה לא במקום הפרחים של שישי" שהוא מביא לה, כבר 40 שנה.
אחרי 40 שנה, כשהיינו שוב לבד, היא אמרה לי: "אבא שלך עשה הרבה יותר מלבנות אותי, הוא נתן לי להיות אני".
ואבא שלי, הוא שלח לי הודעה: "תגידי לי אם את רואה שאמא קצת עצובה, אני אתקשר".
והאמת? האמת היא שאני לא מקנאה. אני פשוט חוששת ממה יהיה כשהם לא יהיו יותר "הם", אבל מעל הכל אני מרגישה ברת מזל.
כי כשהם המודל שלי, אני לכל הפחות יכולה להיות בטוחה בכך שאני אלחם על להיות אני. כמו שהם נלחמו.
