ההתחלה פחות חשובה, הסוף מעניין אותי, הפעם. יותר נכון, מאוד חשובה, אבל פחות רלוונטית.
אני את שלי קיבלתי, אני מסופקת, מרוצה, נינוחה. אתה כבר בדלת, עוד שנייה יוצא. אתה מסתובב להגיד לי שלום אחרון ואני מחייכת ואומרת: "בוא, יש לי משהו בשבילך, מתנה".
אתה מתקרב ואני מצביעה על הרצפה, אתה יורד ואני מושיטה לך חבילת טישו קטנה. אתה שואל למה זה ואני עונה: "לנגב את עצמך."
המבט המבולבל שלך מעלה חיוך על פני ואני מושיטה רגל ואומרת: "תבחר. כף רגל או שוק? אתה יכול לגמור."
אתה בוחר להתחכך בשוק שלי ומתחיל להתפשט, אני עוצרת אותך ואומרת לך: "לא, עם הבגדים."
אתה מסמיק ואומר שאתה מעדיף שלא ואני, כתגובה, סוטרת לך בחיבה ואומרת שלא מסרבים למתנות, זה הרי לא מנומס.
אתה מהנהן ומתמקם, אני עוצמת עיניים, נשענת אחורה ומחייכת כשאני שומעת את האנחות שלך. זה לא לוקח הרבה זמן ואתה נאחז ברגליים שלי, האגן שלך נצמד חזק יותר ואתה גונח.
אני פותחת עיניים ואומרת: "אני שמחה שנהנית, אתה יכול להתנגב. מהצד השני של הדלת. נהניתי ממך היום, אני ארשה לך לבוא שוב, אם תבקש יפה".
אתה קם בשקט, סמוק ומתנשף. כשהדלת נסגרת מאחוריך אני שולחת לך הודעה: "נעימה לי הידיעה שאתה מסתובב רטוב בזכותי. נעימה ומעוררת. קראתי למישהו נוסף. פעם הבאה אולי אתן לך להשאר לראות."
