לפני 6 שנים. 24 במרץ 2018 בשעה 5:59
פעם בכמה זמן אני נתקלת (שומעת/קוראת/רואה) בעשייה שמזיזה בי משהו. אני בוחנת פעם אחת ואז שוב ואחרי שאני מזדהה, מבינה, נפעמת - אני כועסת.
אני כועסת עלי, על השאננות. על הרצון הלא מספיק גדול אל מול העצלנות והפחד.
אני כועסת על הפער בין הדעות שלי והמהות לעשייה ומשמעות.
זה קורה לי כשאני נתקלת בעוולות שסותרות את דעותי, מחשבותי ורגשותי או כשאני פשוט נתקלת במישהי שאומרת.
אומרת מול כולם, מציבה מראה ולא משנה על מה.
אני כועסת עלי, על זה שיש לי מה להגיד, יש לי דרכים לנסות לשנות ואני שותקת.
אני כועסת כי אני יותר חושבת מעושה. כי אני לא עושה.
הפעם זה היה זה. וזה לא משנה מה היא אומרת ואם אני מסכימה או לא.
משנה שהיא משמיעה קול, מביעה דעה.
