"המודעות למלאכותיות מילותיה לא מנע מהן לפעול עלי"
לפני שבוע קראתי את המשפט הזה, התגובה שלי היתה מידית. עצרתי.
עצרתי כי זה זרק אותי בערך שנתיים אחורה, כשלא הצלחתי להפסיק לחשוב אם אני יכולה לדבר או לפעול בצורה שהיא מלאכותית (כגון השימוש במילה "אפס") ולקבל תגובה אותנטית. יותר נכון, לא הצלחתי להפסיק לחשוב אם אני יכולה לפעול בדרך שהיא "פחות אני".
כן, נכון, קיימת התהיה של למה להתנהג בצורה שהיא פחות אני. התשובה היא ברורה. כי רציתי.
רציתי לבחון דברים חדשים שסקרנו אותי, שעוררו אותי. רציתי לדחוק גבולות שלי, להרחיב את אזורי הנוחות שלי.
חששתי שלא אצליח לבטא את הדברים שנוגעים בי, שמגרים אותי. פחדתי שהצד השני יראה שזה מלאכותי ואז אקבל תגובה מלאכותית.
כשקראתי את המשפט הזה עלו שוב חלק מהשאלות אבל בעקבותן, הפעם, עלתה לי שאלה נוספת.
אין אתן/ם כנשלטות/ים בתוך זה?
האם תצייתו למרות המלאכותיות?
האם תהיו מגורים?
אני כמובן לא מדברת על העמדת פנים, אלא על המקומות האלה בהם כאילו "משחקים".
אני מקווה שאני ברורה, אני מרגישה לי מעט לא קוהרנטית.
חשוב לי לציין:
הציטוט הוא באישור הכותב.
