לפני 6 שנים. 15 באפריל 2018 בשעה 2:48
זה הקו שמחבר את שישי בלילה, מתברר, החיוך שלי.
תוך כדי, כשאני מנחיתה את המכות הראשונות ונותנת לה להתרגל לכחול, אני שומעת חברה טובה אומרת למישהו: "אני מתה על החיוך הזה שלה". לא מעט זמן אחר כך אני שומעת את זה מעוד שני אנשים שונים, אותם אני כבר לא מכירה.
למחרת בבוקר היא כותבת והמאפיין הראשון שלי שהיא מציינת זה את החיוך.
בערב אני מדברת עם ילדת יום ההולדת ושולטת הגזר והיא מתעכבת דקות ארוכות על תיאור החיוך הספציפי הזה שלי, כשאני שוקעת בכאב של מי שתחתי.
לפני השינה אני חושבת על לפרסם פוסט תודה ונכנסת לתמונות שקיבלתי ממנה בצהריים. אני נזכרת בחיוך שעלה לי כשקיבלתי את התמונה הראשונה.
אני מבקשת אישור לפרסם תמונה (ומקבלת אישור לפרסם מה שבא לי).
ואני שוב מחייכת.
תודה (:
