"זאת את? באמת? את לא רוצה להחליף את תעודת הזהות אם את כבר פה? זה אדם אחר". אני יושבת מול הפקידה במשרד הפנים וזה מה שהיא שואלת.
אני מחייכת ואומרת לה שזה בסדר, שטוב שיש לי מה שמזכיר לי את אותי של פעם.
אני לא טיפוס התמכרותי, המציאות מוכיחה את זה. כבר הייתי בשלב בו אלכוהול כמעט והפך להיות ארוחת הבוקר שלי ויצאתי מזה. סמים היו סביבי מגיל צעיר, כמעט כולם, גם ניסיתי לא מעט ולא נכנסתי לזה. הפסקתי לעשן בבת אחת, מקופסא וחצי ביום לאפס, לשלוש שנים, ב-15 שנים האחרונות אני יכולה לעשן ארבע סיגריות ביום או לגעת באחת פעם כמה חודשים טובים, לא כי אני מנסה שלא, כי אין בי צורך.
אני לא טיפוס התמכרותי - ואז בא אוכל. שם אני נופלת. שם "נגמלתי" ו"חזרתי להשתמש", כל פעם מחדש. אין לי סיפורים טראומתים, אני שמנה מאושרת. תמיד היו לי חברים (ואלו שהציקו לא הציקו על רקע משקל), תמיד היו לי מחזרים/ות ובני/בנות זוג. אהבו אותי, העריכו אותי, נמשכו אלי. כי אני שמנה, למרות שאני שמנה, בלי לשים לזה שאני שמנה, אני ברת מזל.
גם אני, הייתי בסדר כלפי, אני יודעת להעריך את עצמי מבלי לשים את המשקל על המאזניים (מה? לא תגחכו איתי קצת על הפאן המטופש (:? ), אני יודעת במה אני טובה, אני יודעת להשתמש בזה, אני יודעת שזה שאני שמנה אומר עלי כאדם דבר אחד - שאני שמנה.
טוב, שני דברים, שאני שמנה ושאני לא אוהבת את זה. גם כשהייתי בסדר עם זה, לא אהבתי את זה. גם כשאמרתי (והתכוונתי) שאין דבר רע בלהיות שמנה, לא אהבתי את זה. גם כשהוכחתי לעצמי ולסביבה ששמנה (ולא מאלה שיפות מספיק בשביל "לכפר" על כך שהן שמנות) יכולה להשיג את מי שהיא רוצה ואת מה שהיא רוצה בזכות האופי שלה, לא אהבתי את זה.
אני מחייכת ואומרת לה שזה בסדר, שטוב לי שיש לי מה שמזכיר לי אותי.
ומשהו בפנים מפסיק לחייך.
אני לא שם, אני רחוקה (כמעט מאוד) מאיפה שהייתי לפני חמש וחצי שנים, אבל המאבק קיים. כל יום. כל ארוחה. כל ביס. ותקופה לא קצרה שאני לא מנצחת, שאוכל מוביל.
ואני לא שם, אני רחוקה (כמעט מאוד) מאיפה שהייתי לפני חמש וחצי שנים, אבל אני יכולה להיות שם, בקלות.
"זאת את? באמת? את לא רוצה להחליף את תעודת הזהות אם את כבר פה? זה אדם אחר". אני יושבת מול הפקידה במשרד הפנים וזה מה שהיא שואלת.
והייתי צריכה לענות: "זאת אני, בטח שזאת אני. אבל אני לא אהיה ככה שוב. מבטיחה לי".
ולקיים.
