לפני כמה זמן שולץ כתב באחד הפוסטים שלו: "הידיעה הזו שהיא תעשה מה שאני מבקש גם כשממש קשה לה, מספיקה לי ולא צריך כל הזמן לדרוש, רק כדי להוכיח לעצמי או לה שליטה." וזה התחבר לי למשהו שאמרתי כמה כמה פעמים כש"התלוננו" בפני שאני לא דורשת, לא מעמידה בפני מבחן.
ביקשתי ממנו אישור (וקיבלתי, תודה) לצטט ולהתייחס לזה אצלי, להסביר דרך זה את הדרך בה מתנהלים רוב קשרי השליטה העמוקים שלי.
הבעיה היא שההוא ששלי ואני בשלב כזה בו אני מרגישה אותו מעט נעלם, לא נוכח. ברור לי שזה לא חוסר רצון, שהוא רוצה להשאר במקום שלו תחתי ואפילו להראות יותר כניעה. אני יודעת שהוא לא מחפש דרך החוצה, שהוא רוצה בי מעליו, לידו ובכלל.
אבל יש מציאות והמציאות מפריעה, עליה אני לא מצליחה להשפיע והמשפט הזה שכל כך נכון בעיני וכל כך מתאים לאיך שאני בדרך כלל קצת זז הצידה והרצון שלי לדרוש, לקחת ולקבל מפעפע.
זה לא הלהוכיח, אני לא חוששת למקומי.
זה הלהרגיש את השליטה ולתת לו להרגיש.
ואולי אני עוד אכתוב על המשפט הזה, על הבדרך כלל.
