ולכמה רגעים זה כל מה שהיה.
אני נמצאת בהופעה עם אחת משני אנשים שאיתם נכון להיות פה. הוא כבר לא רלוונטי יותר מעשר שנים והיא, כנראה, תמיד תהיה רלוונטית.
ובזמן הזה ערפד בודד מחפש במה לנשוך, אני שרה את כל מה שההוא גרם לי לצרוח אבל לא הצליח לגרום לי לשכוח. תנינים מסביבי חובשים מסיכות והיא מודה לי על כך שהבאתי אותה, אני מודה על כך שהיא באה. שרה מגיעה וקצת בא לי להחליף את הכינוי אליה ועמוק בקרביים אני מרגישה את הבס, ממש ליד איפה שאני מרגישה את מסנר. קצת לפני הסוף אני זוכה לעצום עיניים ולשיר עם עצמי שיר שפעם, השני שאיתו היה הגיוני להיות בהופעה הזאת, שלח לי ואמר: "בגלל זה זאת לא יכולה להיות את". ואני לא יכולה שלא לחשוב על כל אלה שדווקא הפרח השחור הזה הוא מה שהשאיר אותם.
בסוף אנחנו יושבות לערק אחרון, במקום שפעם היה בית ובו קשרתי את חיי בחייו של הבחור שישן לי במיטה כרגע. היא מחבקת אותי לשלום ואני מרגישה שלא יכולתי לבחור מישהי טובה יותר ללכת איתה.
זה חזה אינטליגנטי, למרות הערק, את הישבן המכובד לא הצלחתי לצלם.
אוי. טאטו. זה היה אורגזמי.
חתוך תוכן אנד דרופ דה מייק.
