אני מגיעה לעבודה ובסבב השלומים שלי אני מבחינה שמשהו אצל אחד המנהלים לא כרגיל. אני שואלת אותו אם הוא בסדר ומציינת שהוא נראה לי טרוד, הוא מחייך חיוך שבור ועונה לי: "אני בסדר, זה לא קשור לעבודה". אני מסתכלת עליו ועונה: "האמת שאני פשוט שואלת אם אתה בסדר, ממש לא מעניינת אותי העבודה". הוא מניח יד על הכתף שלי ואני מרגישה שהוא יותר נשען, מכל דבר אחר. אני מחייכת אליו וממשיכה לפגישה שלי. כשהפגישה שלי נגמרת הוא נעמד מולי ובמבט מלא פחד הוא שואל אותי: "את יודעת מה שבר אותי?", אני עונה שלא ומבקשת שיספר. הוא עונה לי: "יגאל בשן" ואני מחייכת חיוך מבולבל.
"זה לא שהוא האומן האהוב עלי, אבל ההתאבדות שלו שברה אותי. ראיתי אותי וזה מפחיד אותי. אני לא יכול שלא להבין אותו."
עומד מולי גבר גדול, של פעם כזה, חזק, בטוח, הרבה גובה, הרבה כתפיים, הרבה נוכחות. כזה שגדל עם אבא שחשב שכוח זה חינוך, ששירת בתקופה שלא היו הלומי קרב, כי גברים לא מתפרקים. כזה שנלחם על המשפחה שלו, על עצמו כמעט כל יום. אני רק מסתכלת עליו והוא שואל אותי אם אני יודעת למה ואני די בטוחה שהוא לא שואל אם הבנתי אלא מבקש ממני שאסביר לו אותו. אני עונה: "אתה חושש שגם אתה תגיע לזה? שגם אותך הכאב ישבור סופית?".
הוא מסתכל עלי ואומר לי: "אני צריך להיות חזק, אף אחד לא אוהב אדם חולה לידו, לא סומך עליו. הכאב הזה דוקר מבפנים כל כך עד שהוא מתחיל לדקור פיזית". אני אומרת לו שאני מאמינה שאפשר להיות חזק ולהתפרק והוא אומר: "בבוקר כשהגעתי לעבודה לא היה פה אף אחד ופשוט בכיתי על יגאל בשן". אני שואלת, בזהירות: "לא בכית עליך?". הוא מחייך אלי, מחבק אותי ומודה לי, אני שואלת: "על מה?" והוא עונה: "על זה שהוכחת לי שאת באמת מאמינה שזה בסדר להתפרק. כן, בכיתי עלי."
בבוקר, בדרך ללימודים, אני מאזינה ללאונרד והשמיים אפורים. אני מהורהרת מאוד והוא קופץ לי לראש ונראה לי שדמעתי קצת. עליו. בשבילו.
ובכלל רציתי להעלות גרביונים.
