אני לא טובה באי וודאות, פשוט לא. העובדה שאני לא יודעת מה עומד בפני ושאין לי יכולת השפעה מוציאה אותי מאיזון.
אני מנסה להתכונן כפי יכולתי, רק שאני לא יודעת למה אני מתכוננת בכלל. אני מנסה למצוא נקודה אחת יציבה ומתקשה.
אני טרודה. המחשבות שלי רצות אחת אחרי השנייה ובמקביל לשנייה, יש לי אפס שקט בראש בכל רגע נתון. אני משוחחת עם אחרים ומקווה שהם לא מרגישים בכך, שאני מצליחה להתרכז בהם כמו שמגיע להם, להקשיב, להכיל ולתרום.
אני מנסה למצוא לעצמי מקסימום זמן לבד או יציאה מהשגרה אבל מודעת לכך שזה פשוט לא אפשרי כרגע, בגלל כל כך הרבה סיבות.
מוקדם בבוקר ואני בדרך למניקור, הבחור שלי טוען שכל כך מוקדם שאפילו הציפורניים שלי עוד לא התעוררו. אני צועדת אפופת מחשבות ובלי לשים לב אני עוצרת.
ומחייכת.
אני עומדת חצי קפואה באמצע הרחוב ולשניות מעטות מצליחה להתנתק.
אני מוקפת בילדוּת שגורמת לי לחייך.
אחר כך אני חוזרת לעצמי. להמולה הפנימית.
