פעם, כשהייתי צעירה, טענתי שיש לי אינטואיציות טובות. שדברים שאני "מרגישה" מתבררים כדברים נכונים.
הייתי "חוזה" ש-X יעשה משהו וצודקת, הייתי פוגשת מישהי והייתי יודעת מה היא לומדת וכו'.
בסביבות גיל 20 היה לי חבר שנהג להסביר לי את עצמי (הוא זה שהראה לי שאני לא מונוגמית, למשל) ובשיחה כלשהיא הוא אמר לי שתחושות בטן זה שטויות, שאני פשוט יודעת לקרוא סיטואציות ואנשים. כל פעם שהייתי אומרת ש"נראה לי ש..." או ש"אני מרגישה ש...." הוא היה מכריח אותי לתרגם את זה. הוא לימד אותי לזהות מה אני רואה שגורם לי להבין את מה שאני מבינה.
הוא נהג להגיד שכמו בכל שפה, ככל שאני אקרא יותר אני אדע יותר ושכשאני מסבירה את עצמי אני גם מבינה את עצמי טוב יותר.
מה שהוא לא לימד אותי זה שברגע שאני אבין שזה לא "תחושה" אלא הבנה, יהיה לי קשה להתחמק מהידיעה הזאת.
שהאפשרות להגיד לעצמי "עזבי, זה סתם תחושה, את טועה" תלקח ממני.
