אני ביום מפוזר. שוב כמעט מצחצחת שיניים עם התכשיר הלא נכון, מכינה קפה בלי קפה ושוכחת ללבוש חזייה. אני יודעת שאני יכולה לקחת ריטלין, אבל מוותרת, אני נמנעת מלקחת כשזה לא הכרחי. אני עסוקה בלעבוד ולהתפזר ופתאום קולטת שאני מאחרת לנוירולוגית. אני לובשת את החזייה ויוצאת, מזל שהתכוננתי מראש. אני מצליחה להגיע בזמן, מעבירה כרטיס ורואה ש"הקדמת לתורך בשעה ותשע דקות". כמובן.
אז אני ממתינה. קצת עובדת, קצת מאזינה למוזיקה, הרבה חושבת. ואז סבא מתיישב לידי. הוא שואל שאלה על התספורת שלי ואני עונה בחיוך, הוא מודה לי "על התשובה והחיוך" ומתפתחת שיחה שבמהלכה, איכשהו, אני משמיעה לו שיר ביוטיוב והוא נפעם מהעובדה שהטלפון שלי מדבר יוונית. סבא נכנס לרופאה שלו ואני עדיין ממתינה.
הוא יוצא, מתיישב לידי ושואל אותי שאלה על התספורת שלי. אני לא יודעת איך להגיב, לוקח לי כמה שניות להבין. הוא לא זוכר.
אני עונה את אותה התשובה ומחייכת, הוא שוב מודה לי אבל מציין שיש לי חיוך קצת עצוב. אני מרגישה אבודה וממשיכה את השיחה. אחרי כמה דקות קם בחור צעיר שיושב לידינו, ניגש אל הסבא, מניח יד עליו ואומר: "בוא סבא, צריך ללכת". הוא מסתכל עלי ואומר לי: "תודה, נראה לי שקצת שימחת אותו. יש לו מעט רגעים של צלילות יחסית".
ואני מוטרדת מלצחצח שיניים במייקאפ.
