אני חושבת שבגיל הזה גיליתי את נפלאות ההאפיהאוור, ואת העובדה שאני אולי גרה ברמת גן, אבל במרחק של 15 ש"ח מונית אני מגיעה למציאות נפלאה בה אני יכולה לשבת על הבר עם ספר, לקנות שני משקאות במחיר של אחד ולחזור הביתה שיכורה, מאושרת ולפני תשע בערב.
אני חשבתי שמצאתי את גן עדן, הכבד שלי בטח יטען אחרת.
ספר, גינס וצ'יסרים של ערק, זה מה שעשיתי אחרי העבודה, לפחות שלוש פעמים בשבוע. ואני יודעת לשתות. היה מדובר על בערך שישה חצאים ושישה צ'ייסרים, תלוי בברמן/ית.
עם הזמן גיליתי בירות חדשות ושתיתי שני חצאים של משהו אחר וחזרתי לגינס האהובה עלי ולערק ולספר. לא תמיד ידעתי מה אני קוראת, כשהזמן עבר.
ואז מרדסו. כן. כי היה חסר לי אלכוהול בדם. אני חושבת שאם אשתה היום חצי מרדסו ימצאו אותי מעולפת באיזו חצר, אבל אז... צעירה פוחזת שכמותי.
התחלתי עם גינס, כי גינס זה מים והייתי צמאה ואז מרדסו, בשלישים, כי אני לא מפגרת.
מה שהתברר כשקר. אני כן מפגרת.
זה רק שליש, זה פחות, ולא היה צ'ייסר עם כל כוס, רק כל כוס שנייה, ואכלתי, ואני יודעת לשתות, ומרדסו זאת בירת אנסים איךייתכןשזהמשכריותרמספירטים?, וחמישה שלישים של מרדסו, חצי גינס ושלושה צ'ייסרים.
ואני שיכורה, אני לא יודעת עם מי אני מדברת ואם בכלל אני מדברת ומה אני אומרת. והספר כבר לא נפתח, כי שכחתי איך מדפדפים. אני שולחת להוא הודעה "באה" והוא עונה "אל". אני שולחת לו: "אני רוצה. אני באה" והוא עונה: "כמה שתית?". אני עונה ב: "מספיק בשביל לבוא למרות שאמרת לא" והוא עונה: "סעי הביתה, אני אצל ההורים, לא נראה לי שכדאי שככה הם יכירו אותך בפעם הראשונה".
בצורה מפתיעה ולא טיפוסית אני נוסעת הביתה ולא אורבת לו על המדרגות. אני מגיעה הביתה, עולה במדרגות כי אני לא מצליחה לתפעל את המעלית, דופקת בדלת כי אני לא מצליחה לתפעל את המפתח, זורקת "אני שיכורה" או מלמול אחר אל עבר השותף שלי בעודי צועדת בנחישות מתנדנדת אל עבר החדר, מתיישבת על המיטה ומורידה נעליים.
ואין נעליים. באמת. הן לא על הרגליים שלי.
אני עוצרת לחשוב, עם כמה שאני בכלל מסוגלת לחשוב ולא מבינה מה קורה. אני מתקשרת לבר ושואלת אם ככה במקרה, יש שם זוג נעליים שנישכחו. הברמנית פורצת בצחוק ואומרת "עד עכשיו דיברנו עליך כזאת שקוראת ספר, מעכשיו את תהיי זאת ששוכחת את הנעליים שלה". אני אומרת יפה תודה, אומרת שמרדסו זה מהשטן ושמחר אחזור לקחת את הנעליים ולשתות עוד מהשטן הזה.
חשוב שתדעו:
* הנעליים היו מגפיים עד הברך של ד"ר מרטינס, עד היום אני לא יודעת איך תפעלתי את השרוכים.
* את השיחה עם ההוא לא זכרתי, למחרת הוא בדק לשלומי וכשהופתעתי לגלות שהוא ידע שיצאתי הוא שלח אותי לראות את ההודעות.
* גם את זה שאמרתי למישהו אחר שאני מגיעה, שהוא חיכה וששלוש שעות אחר כך שלחתי לו: "לא באתי בסוף" גיליתי למחרת. מזל שההודעה הראשונה שלי אליו היתה: "אני באה כי אני שיכורה וההוא עסוק", אז הוא פחות הופתע.
נראה לי שאני צריכה לשתות שוב מרדסו, שש שנים שלא שתיתי.
