נקרעו לי גרביונים, מאלה שאני אוהבת במיוחד. כמובן שאני לא יודעת איפה הם נקנו, אז אני לא יודעת מאיפה לקנות כאלה שוב. אז התאבלתי וחלקתי את מותם בטרם עת בתמונה (כן, היא תהיה גם פה) ואז התחלתי לחשוב איך אוכל לכבד את מותם.
אז ככה:
גרבתי אותם יום שלם, הייתי במגפיים ויצא לי ללכת לא מעט ואני לא יודעת אם שמת לב, חם היום. כן, זה השלב הזה בעונה שאני לבושה יותר מדי. כן, זה אומר שהגרביונים שלי ספוגים בריח שלי. חשבתי לגרוב אותם בשבילך כשניפגש, חור אחד קטן ואת השני אפשר להחביא מתחת למגפיים, בטח יהיה שוב חם, אז אוותר על תחתונים. אחרי קוקטייל או שניים נעלה לדירה ואני אתיישב על הספה, אסמן לך לחלוץ לי מגפיים ואפתח רגליים. שלוש מילים "להתחיל מכפות הרגליים" והלשון שלך כבר שם. אני אעצום עיניים, אשען לאחור ואומר בשקט "הלשון שלך יכולה להגיע לאיפה שהיא רוצה". וזה ייקח זמן, הלשון תתעכב על הבהונות, הקימור שבכף הרגל, השוק, מאחורי הברך, הירכיים. שם אעצור אותך ואשאל: "אני טעימה לך גם מבעד לגרביונים? הרי הם נגרבו יומיים ברצף", אני מניחה שאקבל רק המהום בתגובה, רק כדי שהלשון לא תתנתק ממני. יגיע הרגע שאני אשים לך יד על הראש ואוביל אותך אל בין הרגליים שלי. אני אשמע את השאיפה העמוקה לפני שהלשון תגע בי מבעד לגרביונים ואתן הוראה: "לא להגמיר אותי, פשוט לדאוג שאהיה רטובה רטובה".
כשיימאס לי אני אסמן לך להתפשט ואוריד את הגרביונים שלי במקביל, הם כל כך ספוגים בריח שלי. אני אושיט לך אותם ואומר: "הם שלך. לגרוב בבקשה", הסומק שלך יגרום לי לחייך.
אני אחזור לשבת, אפתח שוב את הרגליים שלי, אתחיל לאונן ואומר: "נו, אני אחכה עוד הרבה זמן? לאונן בבקשה. אני רוצה לראות את הגמירה שלך בגרביונים שלי. מותם צריך לקבל משמעות".
אאונן ואסתכל.
אחר כך, אחרי הגמירה, אולי אפער בהם חור נוסף, בין הרגליים שלך, כי נראה לי שהמבוכה שלך תגרום לי לרצות לבעול אותך.
והבטחתי, אני יודעת. אז הנה.
