half-way contempt

השיחה לא עלי, היא עליו. אנחנו לא מאוד מכירים, אם כי (לתקופה קצרה) שוחחנו בצורה כל כך כנה וחשופה שאני מרשה לעצמי לשאול אותו שאלות שאולי קשות לו ולהגיד דברים בצורה ישירה.
בשלב מסוים אני תוהה אם יכול להיות שאני נוגעת במקומות לא לי בצורה לא יאה. אני עוצרת על מנת להבהיר את עצמי, לבדוק שאני בסדר והוא מגיב שהוא יודע ומבין, אבל המילים שהוא בחר בהן מתחילות להסתחרר בתוכי. אני מציינת בפניו שמשהו נגע בי והשיחה חוזרת אליו. זה הוא עכשיו אז אני מכבה אותי.
השיחה מסתיימת.
אני קוראת שוב את אותה התגובה ומוצפת, באלפית השניה. משפטים ששמעתי בימים האחרונים עפים לכיווני, אני מרגישה כאילו הציפורים של היצ'קוק התחפשו לאותם המשפטים והן עפות לכיווני בלהק עצום בגודלו. ורועש. ממש רועש.
אני מזכירה לעצמי שהיה לי יום לא פשוט, שהריטלין בדיוק יורד, שכבר כמה לילות השינה שלי לא טובה ושמאוחר.
והם עפים סביבי, מתרסקים עלי.
ולא נוח לי.
ומה שאני הכי לא מבינה זה למה המצוקה? על מה כל הרעש? הרי כל המשפטים האלה טובים, נעימים, חלקם על גבול ההערצה.
לא תמיד אני מבינה.