אין לי מראה בבית. בעצם יש, חצי מראה כזאת, אני רואה את עצמי מהמותניים ומעלה. אני לא מתלבשת מול מראה, לא מסתרקת מול מראה, רק כשאני מתאפרת (מה שלוקח לי שתי דקות בערך) ובחנות כשאני קונה בגדים, אני עומדת מול מראה.
זה לא תמיד היה ככה, פעם הייתי צריכה את המראה כדי לדעת שאני נראית "בסדר" לפני שאני יוצאת מהבית. אחרי הניתוח ואולי בעצם אחרי רכישת הבגדים הראשונה, שזה היה 20 קילו פחות מנקודת ההתחלה, הפסקתי להשתמש במראה. את הבגדים ראיתי על עצמי בחנות, פעם אחת, ידעתי שאני נראית "בסדר" וזהו, לא חזרתי למראה. לי לא היתה מראה בחדר, היא היתה אצל שותפי לדירה דאז, כך שיכלתי להימנע מזה. הסיבה שנתתי לעצמי היתה "ראיתי פעם אחת, זה עבר, אני רק יורדת משקל כך שזה רק נהיה יותר טוב", הסיבה האמיתית שהבנתי רק תקופה ארוכה אחר כך היא שפשוט לא ידעתי איך אני אמורה להראות, מה מתאים לי, מה מחמיא ומי זאת בכלל הבחורה הזאת. אני לא היחידה שלא זיהתה אותי, אחי הקטן שטס שבוע אחרי הניתוח שלי והגיע ללאחתונה שלנו ארבעה חודשים מאוחר יותר (30 קילו פחות מנקודת ההתחלה), חלף על פני בשדה התעופה וניגש ישר לבחור שלי, אותי הוא פשוט לא זיהה. טעיתי, דרך אגב, כי זה לא באמת נראה יותר טוב, הבגדים היו גדולים מדי, את חלקם קניתי גדולים מדי, כהרגל וממש לא החמיאו לי. אחרי תקופה ארוכה הבחור שלי הצליח לשכנע אותי ללכת לקנות בגדים שיתאימו לי. שנאתי לקנות בגדים, עוד היום אני די שונאת את זה.
ומאז, כבר שש שנים, אני לא מתלבשת מול מראה, לא מסתרקת מול מראה, רק כשאני מתאפרת (מה שלוקח לי שתי דקות בערך) ובחנות כשאני קונה בגדים, אני עומדת מול מראה.
אני יודעת איך אני נראית, נראה לי. אני יודעת איך אנשים מגיבים למראה שלי, נראה לי. אני יודעת שחלק מוצאים אותי מושכת וחלק לא ואני יודעת שאצל חלק זה קשור למראה ואצל חלק לא, בדיוק כמו לפני הניתוח.
עליתי במשקל. זה התחיל לפני יותר משנה וחצי ואני מקובעת (פחות או יותר) על משקל שאני לא ממש אוהבת. לא רע לי איתו, אבל אני לא ממש אוהבת. אני נאבקת בעצמי ובחצי השנה האחרונה יורדת שוב, אבל אני כבר לא ה-40 קילו פחות מנקודת ההתחלה שהייתי ואני רוצה להיות (גם הייתי 50, לא היה לי נוח איתי שם).
אני נאבקת כי לא נוח לי, לא כי אני לא "כוסית מספיק". אני לא מתממת, למראה יש משקל (פאן נוט אינטנדד, אבל הצחקתי את עצמי פה, אז משאירה (: ), אבל בעיקר לא נוח לי.
אנחנו אצל הורי ואתמול, כשיצאתי איתם לקניות, אמא שלי הסתכלה עלי בחיוך ואמרה לי: "את נראית יופי", הופתעתי. אמרתי להם ששכחתי משהו בבית, הלכתי לחדרו הישן של אחי הקטן ונעמדתי מול המראה המאוד גדולה שיש שם.
אני חושבת שלא ידעתי שאני נראית כמו שאני נראית.
אני יודעת שאני לא יודעת מה אני חושבת ומרגישה כלפי מה שהשתקף לי במראה.
לפני 5 שנים. 25 באפריל 2019 בשעה 4:39
