"את יודעת, כל השנה זה העצב, החוסר. כשאני חוצה כביש אני מתגעגע אליו, כואב לי שאני אצל ההורים שלו במטע, הוא חסר כשאני בהופעה שאני אוהב (אפילו שהוא לא אהב את הזמר), אני עצוב כשאני רואה את ה"we are free" שחלקנו קעקע וסיטקרים של אותו קעקוע מודבקים בכל מני מקומות. בשבוע הזה אני פשוט כועס. כי לא ככה זה צריך להיות ואני לא מבין איך נותנים לזה להמשיך. והם מתים, אז מה אכפת להם? ואלו מאיתנו שלא הצליחו למות אבל לא באמת נשארו חיים, פשוט קיימים, כמו סרט זומבים, אבל עם זומבי מתוחכם, כזה שמתחפש לאדם הרגיל" - זה לא באמת ציטוט, הוא לא אמר לי את זה. אני לא צריכה שהוא יגיד, אני יודעת.
את אחי הגדול אני לא מצטטת, הוא את עצמו כותב גם מול זרים. אני רק זוכרת את הימים בהם היה אסור לטרוק דלת ובכלליות, היה אסור להיות שום דבר שמראה אושר, לידו.
גיסתי שפשוט כואבת את החוסר של אחיה ללא הפסק, היא הפכה גבר שאני מכירה רק כתמונה - למשפחה.
אתה, שהיית שלי לקצת ותמיד כל כך אכפת לי ממך, לא משנה שאנחנו לא בקשר. היית נכס ואתה יקר לי ואני חושבת עליך הרבה בימים האלה.
והרחוקים יותר, אבל קרובים.
אותך הכרתי בלי לדעת. הכרתי אחרי הסמים, אחרי הנקיון ואז סיפרת לי. בסוף חזרו הסמים וממש בסוף התאבדת.
אותך אני מכירה עכשיו, מדבר את הכאב והקושי שלו בצורה שגורמת לי לדמוע לפעמים. גבר ענק, חזק, כזה שאוחז בכל דעה אפשרית מנוגדת לשלי. אתה חשוב ויש לפחות אחת שאכפת לה ממך. אל תפחד להיות משוגע.
ועוד. עוד כל כך הרבה.