זאת תקופה כזאת של הרהור, אולי זה הקיץ שמכה בי (יש ביננו שנאה הדדית), אולי משבר גיל הארבעים (שוב) ואולי כי פשוט ככה.
אני בוחנת את עצמי ואת המקום שלי בעבודה, במערכות יחסים, מול עצמי. אני בוחנת וחששות עולים. אני תוהה אם אני במקום הנכון, אם אני נכונה למקום, אם אני נאבקת במקומות הנכונים או שאני צריכה להעיף מבט אחרון, לכאוב ולהמשיך הלאה.
במקביל אני מתאבדת על לייצר את עצמי מחדש, במקומות בהם אני יודעת שרק אני יכולה לשנות, שבהם אני כמעט בטוחה שאם אעשה את מה שאני יודעת שנכון לי, אגיע לאן שצריך. לאן שאני רוצה.
ככה זה אצלי, אי וודאות מערערת אותי וכשאני מתערערת חולת השליטה שבי מזדקפת ואני רצה לכיוון אחד. לכיוון בו זאת רק אני.
את אחד המקומות בהם אני נאבקת עם עצמי חלקכם מכירים, שם זאת רק אני, שם אני ממש מפחדת להפסיד. באימון האחרון שלי בבית צילמתי את עצמי (תגובה חיובית של מישהו לתמונה שלי זעזעה בי משהו). רציתי לראות אותי, לבחון אותי ביחס לפעם. אני לא קרובה למה שהייתי ואני לא רחוקה מספיק. אז הנה מקום של "רק אני". והחלטתי לעשות, אחרת לא אסלח לעצמי שלא נאבקתי. אחרי שנתיים של אימונים בבית, לא מספיק רציפים, לא מספיק יעילים, אני חוזרת לחדר כושר ולאימונים אישיים.
את התמונה אני שמה פה כדי להזכיר לי. כדי שיהיה לי במה להאחז.
