אני מספרת לו ששכרתי משרד ושאקבל את המפתח עוד שבוע והוא שואל אותי מה ארצה כמתנה. אני עונה, בלי להסס: "מכונת קפה ומקרר קטן". הוא מחייך אלי והשיחה ממשיכה.
שבוע לאחר מכן אני מתחילה את יום העבודה הראשון שלי במשרד. אני פותחת את הדלת, מעט מתרגשת וקול מכני קורא לקראתי "יום נעים, היום ה-26/6, יום רביעי, 2020*". המזגן דלוק, המשרד נעים, הריהוט שהגיע איתו סביר, אני מתקדמת אל עבר השולחן ונבהלת בטירוף. משמאלי ניצבת מכונת קפה, מקצועית, כמו של בתי קפה. שני ראשים, מטחנה קטנה ליד וקופסא קטנה של פולי קפה. מתחתיה יש מקרר קטן, שקוף, בתוכו יש חלב אורז, יוגורט, עגבניה, מלפפון ומיץ אננס. ליד המקרר יש מדף עם כוסות וערק. ליד עומד ... משהו. איש לטאה. כמו מינוטאור, אבל עם ראש לטאה, מאלה שמתנפחת להם מניפה סביב הראש. הוא לובש חליפה שמבהירה לי היטב שהוא שם לשירותי, נד בראשו לשלום שקט, משרבב לשון בהתרגשות ומזדקף.
אני ממשיכה אל עבר השולחן, עושה את מעט הצעדים שיש לי בבלבול ומתיישבת. על השולחן יש לי פתק: "אני לא יכול לשרת אותך, אז דאגתי למחליף".
* זה גאוני, ההכרזה הזאת. אני הרי באמת לא יודעת אף פעם מה התאריך, היום והשנה.
