היה לו מנהג כזה לשאול אותי מה הוא מרגיש או איך אני חושבת שהוא יתנהג בסיטואציות מסויימות. לפעמים זה היה כי הוא רצה לדעת מה אני חושבת, לפעמים כי הוא לא מצא את המילים להסביר את התחושות שלו ולפעמים כי הוא לא ידע אבל היה לו ברור שאני מכירה אותו מספיק טוב בשביל לדעת במקומו.
אז הוא היה שואל, אני הייתי עונה ולרוב הייתי צודקת, בשלושת האפשרויות.
אם לפני חודשיים (או שעברו כבר שלושה?) הוא היה שואל אותי איך אני חושבת שהוא יתנהג אחרי השחרור שלו הייתי עונה: "אני חושבת שתכאב, תתאבל, תנסה להוכיח לי ולך שאתה שלי למרות שאתה לא נוכח ואז תתן לעצמך להעלם. אתה לא תאבק. אתה תחזור להיות מי שהיית לפני. אתה תוותר עלי, על המקום שלך והכי עצוב - על עצמך. אתה טוב בלהתעלם ממך ואיתי זה לא מתאפשר ואתה תשתמש במציאות כתירוץ".
הוא לא שאל אז אני לא אמרתי את זה. לא לו בכל אופן, לעצמי דווקא כן אמרתי את זה.
וחבל לי שאני צודקת.
והייתי רוצה להיווכח שאני טועה.
לפני 5 שנים. 26 ביולי 2019 בשעה 6:08
