יצא ששבוע שעבר, בשלוש שיחות שונות נשאלתי את אותן שתי השאלות, בגרסאות שונות. בראשונה שאלו אותי למה אנשים נפתחים בפני או למה הם אוהבים אותי ובשנייה שאלו אותי מה אני מקבלת מזה.
חלק מהתשובה שנתתי לשאלה הראשונה נוסחה די דומה בשלושת המקרים וזה שאני לא שיפוטית, שאני מכבדת ושלרוב האנשים נוח לידי (ולא, אני לא יודעת לגמרי מאיפה הנוח הזה מגיע).
התשובה לשאלה השנייה נוסחה שונה בכל אחת מהפעמים אבל המשותף היה הדגש שנתתי לתחושת ההנאה כשאני מבינה ששיניתי משהו מהותי במי שמולי. זה מרגש אותי, כל פעם מחדש, לראות שמשהו בי מאפשר לאחרים להיות קצת יותר שלמים, קצת יותר מכירים את עצמם. אני מזדקפת קצת, מבפנים, לדעת שמישהי מגשימה קצת יותר מהצרכים שלה בזכותי. העיניים שלי נפערות בהנאה, כשאני שומעת מה השתנה בעקבות ההכירות איתי, שאחרי דברים הם קצת אחרת.
אני אוהבת לדעת שמשהו ממני נשאר שם, עמוק בפנים, כאילו נצרבתי בתודעה.
כשזה עמוק, כשמעורבת בזה אינטרקציה מינית/ריגשית לא אפלטונית, זה מגרה אותי. וכשזה בדס"מי, בעוצמות הנכונות, זה חצי דום ספייס, אם לא יותר.
אני מרגישה חצי אלוהים. החצי הטוב.