half-way contempt

אני שוקדת על העמדת פנים שאני מכינה את העבודה בבית קפה (כן, שוב) ומולי יושבת בחורה עם לפטופ וכלב שקשור ברצועה לכסא שוכב על הרצפה. היא הולכת לשירותים והכלב נעמד ונושף נשיפה לא מרוצה. הוא מתיישב והמבט שלו מקובע בדלת השירותים שמולו. הוא לא נובח, לא מיילל, לא מושך את הכסא כדי ללכת אליה, אבל רואים שהוא טרוד, שהוא מצפה ושהוא רוצה שהיא תחזור. 

כשהיא חוזרת הוא פוער פה בחיוך, העיניים מתרחבות, הוא מקשקש בזנב, מקפצץ במקום ומיילל יללות של אושר. 

אז ככה אני אוהבת שגעגוע נראה. לדעת עליו, לשמוע עליו, שיראו שקשה, אבל בלי הסטריה. ושימותו מאושר ברגע שרואים אותי שוב.