"העולם על פי גארפ" - את הספר הזה קראתי כשהייתי צעירה, יכול להיות שאפילו יותר מדי צעירה, הייתי בת 12. הספר הזה הפך להיות מהספרים האהובים עלי (מקריאה ראשונה) וגילה לי את ג׳ון אירווינג, אותו אני קוראת עוד היום.
גארפ פצוע, קשה. הוא חבוש כולו, עם פגיעות פנימיות סופניות והמוח שלו נחבל. הוא לא מתקשר, כנראה לא מבין ונמצא במוד תינוק. ג׳ני היא אחות, מבוגרת ורווקה שרוצה תינוק, היא מחליטה להניק אותו.
היא מבינה שהוא מתגרה מפעולת היניקה (גם היא) ומאוננת לו עד גמירה. הריח של הזרע מזכיר לה אדמה מדושנת שהכל יכול לגדול בה. היא מגיעה להחלטה.
היא מגיעה למיטה שלו בלילה, לידו שוכבים שני פצועים שלא באמת ברור כמה הם קולטים, היא מתפשטת, עולה עליו ורוכבת עליו עד שהוא גומר בתוכה. אונסת אותו.
זה גירה אותי כבר אז, אבל אז כל אזכור של מיניות גירה אותי ולא ייחסתי לזה חשיבות.
עם השנים הבנתי שאני מאוננת על חוסר האונים שלו, על התסכול. אני מאוננת על זה שהיא משתמשת בו, בלי לשאול. דואגת לצרכים שלה ולוקחת מה שנכון לה.
