לפני 5 שנים. 1 באוקטובר 2019 בשעה 19:39
כן, אני נהנית לגרום כאב, לתסכל, לעורר חשש. אני אוהבת את העיניים שנפערות למראה הסיגריה שמוצמדת לירך. אני אוהבת את הנשימה שנעתקת כשאני מחדירה את הסאונד לשופכה. אני אוהבת את המערבולת שבבטן, כשאני אומרת שאני רוצה שיראו אותי עם אחר. אני אוהבת את טונוס השרירים כשאני מפעילה את השוקר.
הכאב הזה, הרגשי והפיזי, ממלא אותי. מספק ומעורר כאחד. משביע ומפתח רעב לעוד. עוד דמעות, עוד הקרבה, עוד כעס, עוד ריצוי.
אז אני סאדיסטית, אבל כשלא רציתי לגרום את הכאב הזה, לעורר את החשש והתסכול, אני מגיבה אחרת. אני רוצה לשים אותו על הברכיים מולי, להניח את הראש שלו על הירכיים שלי ולעטוף. להרגיע ולהחזיר את תחושת הביטחון, לשני הצדדים, לפני שמפרקים את הקושי לגורמים.
